הכי אמהי שיש 

3:00 לפנות בוקר בלילה חורפי במיוחד. בתי מתעוררת ורוצה פיפי מתוך שינה ו"על הידיים". נו, טוב, בלילה אני לא אתווכח איתה, על הידיים- פיפי- ובחזרה למיטה.
תוך כדי מעשה אני חושבת ( ב-3:00 בלילה, משוגעת!) על הפעולה הכביכול פשוטה הזו של- לקום באמצע שינה טובה, להרים גוש של 13-14 ק"ג, לסחוב מהמיטה לשירותים, עם כל ההתכופפויות הנחוצות, במעבר מחדר מחומם היטב לבית שאינו מחומם כרגע, סחיבה בחזרה למיטה, התכופפות עם משקל כזה, הנחה במיטה.
כשמפרקים את זה לפעולות הקטנות, זה כבר לא כל כך פשוט.
זו עבודה לא קלה- פיזית- להיות אימא (גם אבא, אגב), אז למה מתייחסים לזה כלאחר יד בדרך כלל? למה זה נתפס אצל אנשים רבים כעבודה פשוטה כל כך.
להיות הורה היא עבודה פיזית שמצריכה את אחזקת המכונה הזו- הגוף שלנו- במצב תקין, בריא ומתפקד טוב.
למה אנחנו כל כך מקפידים על טיפול 10,000 לאוטו וכשזה מגיע לגוף שלנו אנחנו שוכחים, מזניחים ודוחים?
במי זה יתנקם בסוף?

הרבה אמהות מכירות את נושא ההקרבה- 'קצת כבד לי, אבל לא נורא אני אתמודד'.
'שוב הוא השאיר אוכל בצלחת, לא נורא, אני אוכל (גם אם אני לא רעבה במיוחד ויש לי איזה 2-3 ק"ג עודפים, חבל לזרוק אוכל)'.
'היא רוצה עוד לשחק, נו, טוב, שעות השינה שלי שוב תתקצרנה, מה אפשר לעשות?'
'צריך להקפיץ אותם לחברים, טוב, אני אוותר על שיעור הפילאטיס שלי, גם ככה זה לא עוזר לי לרדת במשקל'.
למי אין כאלה? שתקום!

את זה שאנחנו אמהות ויש לנו את הנטייה הטבעית להקריב, לעשות בשביל, לתמוך, לעזור, לעשות במקום אף אחד לא יוכל לקחת מאיתנו. ובכל זאת אולי שווה לעצור רגע ולחשוב רגע אחד גם על עצמנו.
אמא תשושה, שחוטפת מחלות על ימין ועל שמאל לא תוכל כל כך לסייע לילדיה להכין שיעורי בית, להביא אותם ממקום למקום ולשחק עמם. גם הם יפסידו מכך.
אמא עם בעיות פרקים ועצמות בגיל מוקדם יחסית לא תוכל לצאת עם ילדיה לטיולים בטבע, ללכת לים או אפילו לשחק בגינה הקרובה.

אני טוענת שאין לנו זמן לחכות עד שהם יתבגרו ונוכל סופסוף לדאוג קצת לעצמנו. יש להתחיל לעשות כך כבר היום!
אמא שתדאג היום להזין את גופה במזון מלא ובריא, שתקפיד על פעילות גופנית קבועה ועל כמה רגעים משל עצמה תשמור על בריאותה הגופנית, הרגשית והנפשית וזה הרי חשוב כל כך, כי אין כמו אמא!
חישבו גם על המסר שמקבלים הילדים לאמהות הללו. הם יבינו מגיל צעיר כמה חשוב לדאוג לבריאות בכל הרמות וגם אם מדיי פעם יאכלו ממתקים וג'אנק פוד, עדיין הבסיס שלהם יהיה בריא וחזק, מה שיעזור להם להתמודד טוב יותר עם מה שהחיים יביאו להם.

אני מוצאת שהבעיה של רוב ה(א)נשים בנושא זה קשורה לרצף של השחור והלבן. 'או שאני מתעמלת באופן אינטנסיבי, או שאני לא עושה את זה בכלל', כנ"ל לגבי תזונה.
אז יש לי חדשות עבורכם- יש דרכי ביניים שונות ומגוונות. רק אתם תוכלו למצוא את זו המתאימה עבורכם ועבור בני ביתכם.
לא חייבים להתעמל בכל יום שעתיים, אפשר להתחיל מפעם בשבוע ולבדוק את העניין.
התפריט המשפחתי לא חייב להשתנות מקצה אל קצה, אפשר לעשות את זה בהדרגה, במשולב עם שאר בני הבית ותוך שיתופם בתהליך. זה אולי ייקח זמן, אם כי בודאי ייטמע עמוק יותר באורח החיים שלכם.

מאחלת לכולנו שנים ארוכות של בריאות.